ג'אן סטודיו בגליל ריפוד ספות

החופש הגדול אוטוטו נגמר, ואיתו גם העבודה שלי בלילות.
כי את הימים אני שומרת לילדים. ❤️
אז אם אתן רואות אותי פעילה ב2 בלילה ועונה להודעות (סליחה) לא, אני לא ינשופה😅 זה רק שאין לי ברירה אחרת...
אני פשוט משלימה את העבודה: מפרקת, מתכננת, גוזרת, תופרת, מסדרת ומכינה את כל מה שצריך, כדי שבימים אוכל להיות איתם באמת.
וכן, לפעמים זה אומר לעבוד כשהעולם ישן.
לפעמים זה אומר להתחיל לעבוד כשכבר אין לי כוח אפילו לדבר.
אבל אני עדיין כאן!
עדיין עובדת.
ועדיין נותנת לכל אחת מכן את כל כולי.
כי אני לא מוכנה לבחור בין להיות אמא נוכחת לבין היצירה שמחייה את הלב והנפש כל כך.
אז החופש הגדול אולי שינה לי את שעות העבודה והשינה,
אבל הוא לא הוריד לי את החשק לעבוד😁

*אגב, למי שמכיר, יש כאן 2 כורסאות פלקון אגדיות שהיה לי אומץ לרפד בפעם הראשונה.

כבר הזכרתי כמה אני אוהבת את המקצוע שלי?
אני קמה בבוקר ורק מחכה להיכנס לבית המלאכה שלי, להחזיר לחיים את המקום שבו אנשים חיים באמת. על הספה, על הכורסא האהובה בסלון...
אין זכות גדולה יותר מלהתפרנס מלשמח אנשים בסלון שלהם, בפינה המשפחתית שלהם. להכניס לבית אנרגיה חדשה, רעננות, צבע, ובעיקר את התחושה שכל הבית פתאום מרגיש אחרת!
תמיד משעשע אותי כשאומרים לי: "כל הכבוד על העבודה הפיזית."
איזה כל הכבוד?
אני פשוט זוכה ליצור. לעבוד עם הידיים, עם הלב, ועם הרבה אהבה למה שאני עושה. תמיד חיפשתי לעבוד קשה והרגשתי נוח במקומות הפיזיים.
ובמרפדיה יש לי הכל; את היצירה, האומנות, הפיזיות, את זה שכל רהיט הוא שונה ומתאים לאישיות אחרת.

אחת היפות שיצא לי לרפד.
אם מישהו יודע מה המקור שלה ומי היצרן, אשמח מאוד למידע😊

הכורסה הזו שייכת לאביה של המעצבת קרן אורן הנהדרת. היא כבר הייתה קרועה, שחוקה ועייפה, אבל מבחינתו היא הייתה מושלמת. הוא אהב אותה בדיוק כמו שהיא ולא הסכים לשחרר. מזל שקרן התעקשה להוכיח לו אחרת😅
זה גרם לי לחשוב כמה כולנו נאחזים בדברים שאנחנו אוהבים. לא בגלל איך שהם נראים, אלא בגלל כל מה שהם מחזיקים בתוכם. נורא רציתי להוכיח לו שהיא יכולה להיות הרבה יותר נוחה בשבילו, בלי כל הקרעים האלה בטוסיק. שמסתתרת בה כורסא מאוד יפה, רק צריך לגלף אותה משם. אז עזבתי הכל, את כל הכורסאות שמחכות בסטודיו וישר ניגשתי אליה, עבדתי עד השעות הקטנות של הלילה, בהנאה גדולה יש לומר, עד שהוצאתי את היופי שלה החוצה.
לפעמים כל מה שצריך הוא לשמור על הזיכרון, ולתת לו להמשיך לחיות בצורה חדשה ונוחה!
קרן אורן

מכירים את הכורסא הזו של איקאה?
לרוב האנשים היא תיראה כמו עוד כורסא. אבל כשיש עין יצירתית כמו של המעצבת Rona Kenan Fish פתאום רואים את כל מה שהיא יכולה להיות. עבודותיה מלאות שמחה, צבע ודמיון. היא מצליחה לקחת פריט פשוט, כזה שאנשים רבים היו חולפים על פניו בלי להקדיש לו מחשבה, ולהפוך אותו לרהיט עם אישיות ונוכחות.
לפעמים כל מה שצריך הוא להסתכל על אותו פריט בעיניים אחרות, כדי לגלות את כל הפוטנציאל שהיה שם מההתחלה.
הקסם הוא לא בכורסא, אלא ביכולת לראות את מה שעוד לא קיים.

השאלה ששואלים אותי הכי הרבה היא איך הגעתי להיות רפדית, ועל זה אכתוב מתי שתהיה לי מוזה כי זה ארוך, אבל בא לי להתחיל במה צריך כדי להיות רפד.

אז ככה:

קודם כל ולפני הכל, אהבה מטורפת לטקסטיל, לריהוט, לבד, לצורות, לפרטים. להתרגש מזה באמת! זה לא מקצוע שלומדים רק כדי “שיהיה מקצוע”. זה משהו שבא מהבטן.
צריך חיבור רגשי לאנשים. לדעת לקרוא את מי שמולך. להבין איך הוא חי, מה הוא צריך, מה ישרת אותו באמת. לפעמים לקוחות מגיעים עם תמונה מפינטרסט שנראית מדהים, אבל לא קשורה לחלל הביתי, לילדים שלהם או לחיים שלהם בכלל. חלק גדול מהעבודה שלי הוא לאפס, לכוון ולתרגם חלום למשהו שבאמת יעבוד.
אה כן, וצריך כוח פיזי. והרבה!
לפרק, להרים, למתוח, לסחוב, לעבוד שעות על הרגליים. זאת עבודה קשה. מלוכלכת לפעמים. שוחקת. לא נוצצת כמו שהיא נראית בתמונה הסופית.
צריך להבין בדיגום, גזרות והתנהגות של בדים. להבין שלא כל בד מתאים לכל צורה. לדעת לתפור זה לא מספיק... לדעת שיש בדים שנשברים על קווים עגולים, בדים שמאבדים יופי במתיחה, בדים שיכולים להפוך רהיט שלם לטעות.
צריך סבלנות כמעט לא נורמלית. וסבלנות אין לי לכלום, אבל לריפוד... וואוו... שעות על גבי שעות אני יכולה להקדיש למדיטציה הזאת שנקראת ריפוד.
כי ריפוד *טוב* נמצא בפרטים הקטנים שאנשים בכלל לא יודעים לראות. קפל קטן, תפר שזז מילימטר, פס שלא ממשיך נכון. אלה הדברים שמפרידים בין עבודה בינונית לעבודה מעולה.
צריך עין לפרופורציות.
להבין למה ספה אחת מרגישה נעימה והשנייה מרגישה כמו בור. פעם ידעו לבנות רהיטים נכונים יותר, עם בסיס טוב יותר. למה היום הרבה רהיטים נראים טוב באינסטגרם אבל לא באמת נוחים לחיים.
וצריך גם לדעת להגיד ללקוחות את האמת.
לא כל טרנד מתאים לכולם (בכלל, טרנד זה משהו שממש לא כדאי לעשות לרהיט שישרת אותך לעוד המון שנים. תמיד כדאי לעשות משהו קלאסי ועל זמני) לא כל בד מתאים לבית עם ילדים או כלבים. לפעמים התפקיד שלי הוא לעצור אנשים מלעשות טעות יקרה.
אבל יותר מהכל, צריך נשמה!
כי אנשים לא מביאים אליי רק רהיטים... הם מביאים זיכרונות, בית, חיים שלמים. כורסא של סבתא. ספה שהילדים גדלו עליה. ולפני שאני מרפדת רהיט אני מרגישה שאני קודם כל צריכה לכבד את הסיפור שלו.

תודה על ההערכה ועל הפרח הכי יפה בעולם-פיונה!

רוב האנשים שיסתכלו על הכורסא השחורה יראו כורסא גמורה. אני רואה בסיס איכותי ששווה להציל, ותראו את מסגרת הניקל היפה!
האמת הפשוטה? כבר כמה שנים שלא מייצרים רהיטים ברמה של פעם. היום זה ייצור המוני, לרוב מסין, באיכות ירודה.
איכות כזו לא קונים היום חדש, רק משמרים ומלבישים נכון.

כל רהיט מגיע עם האדם שלו,
עם האופי, הההרגלים, עם הסיפור.
אני לא אתן לאיש להתפשר על בד, אין מצב שהוא לא מתאהב ומתרגש, כי זו לא עוד חולצה שרוכשים, זה לא משהו שישב בתוך הארון. זה דבר שיוצב בדרך כלל בלב הבית, ויש לו משקל חשוב!
כי כל פעם שתעברו לידו או תראו אותו, אתם צריכים להרגיש איתו בנוח והרמוניה. והוא צריך לשרת אתכם, אם זה בפרקטיות, או בהרגשה.
אני מתאימה אותו למי שחי איתו.
כי בסוף, זה לא רק ריפוד,
זו התאמה בין אופי לאופי!
אז אם יש לכם את הרהיט הזה בבית שעושה לכם קווץ׳ בלב כי הבד לא מספיק טוב, או סיבה אחרת הביאו אותו אלי.
שלחו לווטסאפ תמונה ונתקדם משם-
0585055136