פופים אופיר - מרפדיה

פרופ' אבשלום אליצור: הרצאות לכל קהל "על פרופ' אליצור נמליץ לכל קבוצה, חוגי בית, בני נוער, גמלאים, ועדי עובדים וארגונים... אשתי ואני שמענו אותו במגוון פורומים וכל מפגש היה מרתק ומרגש. " (מתוך משובי...

She’s spoken out publicly about how she’s coping with his illness.

🕯️📖 ידע שממשיך הלאה- מאמר חדש המבוסס על עבודתה של כרמל גת ז"ל

אנו מתרגשות לשתף בפרסום מאמר חדש, המבוסס על עבודתה האקדמית של כרמל גת ז"ל, שנחטפה מקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר ונרצחה בשבי חמאס

במסגרת לימודי התואר השני בריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית, כרמל כתבה סקירת ספרות שעסקה בהשכלה נתמכת עבור אנשים המתמודדים עם הפרעה נפשית, מתוך כוונה להנגיש בהמשך לימודיה את הידע לקהילה המקצועית, ולתרום לקידום השרות בתחום.

מתוך רצון שהידע שאספה והעבודה שהשקיעה לא יאבדו, סגלית (גת) סלמיניס, דודתה של כרמל ומרפאה בעיסוק, וד"ר נירית לבנון-ארז, שהנחתה את כרמל לתואר שני, עיבדו את עבודתה למאמר. בתהליך העיבוד הן ביקשו להישאר נאמנות ככל האפשר לעבודתה המקורית של כרמל, למקורות שבחרה לסקור, לרעיונות שביקשה להדגיש, למילותיה ולקולה המקצועי הייחודי.

המאמר מתפרסם כעת ב- IJOT- כתב העת הישראלי לריפוי בעיסוק.

🔗 עורכות ה- IJOT אישרו גישה פתוחה למאמר למשך כשבוע, אנו מודות להן על כך.

המאמר ניתן להורדה בקישור להלן :
https://doi.org/10.55134/do57nulr

🕯️ אנו משתפות אותו לזכרה של כרמל, ולמען המשך פיתוח הידע והעשייה שהיו חשובים לה.

נירית לבנון ארז Sigalit Salminis החברה הישראלית לריפוי בעיסוק הפקולטה לרפואה האוניברסיטה העברית Faculty of Medicine

אני לא יכול לשתוק יותר.

כאב של הורה שכול הוא כאב שאי אפשר להסביר למי שלא חי אותו. הוא מלווה אותך מהרגע שאתה פוקח עיניים בבוקר ועד שאתה מנסה להירדם בלילה. הוא לא נגמר, הוא רק משנה צורה.

באופן אישי אני מרגיש את זה מאז שיצאתי לדרך במאבק לקמת ועדת חקירה ממלכתית - בתגובות המתוזמנות באמצעות בוטים, באמירות הקשות, ובשבועות האחרונים אני מרגיש שהבלמים הוסרו לחלוטין והכאב הזה נרמס פעם אחר פעם:

סרטון AI שמרמז על בן שנפל. קמפיין מרושע בלתי פוסק נגד אב שכול בערוץ 14 שאמור בכלל להיות ערוץ מורשת (זו המורשת? אני בספק). ואתמול אמירה מזעזעת נוספת על ילדיו של גדי איזנקוט.

זה כבר מזמן לא ויכוח פוליטי.

זו רמיסת כל פרה קדושה שעוד נותרה כאן.

כאבא של רוני אשל, ילדה גיבורה ששילמה בחייה את מחיר המחדל, אני לא יכול לראות את זה ולא להרגיש שזה פוגע גם בי. כי כשמשתמשים בילדים שנפלו, במשפחות שכולות ובכאב הכי גדול שיש כחומר גלם לקמפיינים, אין יותר "זה הם". זה אנחנו.

היום זה גדי איזנקוט. אתמול זו הייתה משפחה אחרת. מחר זו עלולה להיות כל משפחה שכולה במדינת ישראל.

אם גם השכול הפך לכלי במשחק הפוליטי, מה עוד נשאר קדוש?

אפשר לחלוק. אפשר לבקר. אפשר להתווכח בחריפות אבל יש מקומות שאסור להגיע אליהם.

לא בשם הרייטינג.
ולא עבור אף ניצחון פוליטי.

יש דברים שחברה מתוקנת פשוט לא עושה.

אני מזועזע ומסרב לקבל מציאות שבה אפילו כאבם של הורים שכולים כבר אינו מחוץ לתחום

Eyal Eshel